פסק-דין בתיק ה"פ 26521-11-12

1. זוהי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה.

התובענה מהווה המשך ישיר להליך קודם שהתנהל בין הצדדים לפני כב' השופטת יהודית שבח, בת"א 2708/05, שפסק הדין בו ניתן ביום 4.4.11 (להלן: "ההליך הקודם", "פסק הדין").

עניינו של ההליך הקודם היה תביעה למתן צו לביטולם או לתיקונם של צווי רישום בית משותף, שמהותם הצמדת שטחים ומתקנים, המהווים, על פי הנטען, רכוש משותף, ליחידות שבבעלות מספר נתבעים (כולל הנתבע דכאן).

הבית המשותף מצוי ברח' דיזנגוף 132 בתל אביב; התובע הוא הבעלים של חנות בקומת הקרקע של הבניין, הידועה כיחידת משנה 154/2 בגוש 7078; הנתבע הוא בעלים של מספר יחידות בבית המשותף.

2. בפסק הדין נסקרו בפרוטרוט תולדות הבית המשותף, ובסופו של דבר התקבלה התביעה שם באופן חלקי, כדלהלן (סע' 11 לפסק הדין):

"... אני דוחה אמנם את העתירה לביטול רישומה של יחידה 1 כיחידה נפרדת, אך מכירה בזכות התובע לעבור דרך יחידה זו לחצר... אני מורה כי זכות המעבר דרך יחידה 1 תושב לתובע רק בהסתיים השכירות בין הנתבעים לבין השוכר המחזיק בה כיום. הנתבעים 1-2 יוכלו לקיים את פסק הדין אם ע"י מתן מפתח לתובע שיאפשר לו מעבר דרך היחידה, כפי שהיה נהוג בעבר, ואם ע"י גריעת רצועה מיחידה 1, כפרוזדור מעבר, כפי המצב התכנוני המתואר בתשריטים המפורטים בסעף 3 לעיל. למען הסר ספק, השטח הפתוח שבחזית יחידה 1, המשתרע ליד החלון הצפוני של התובע - נותר שטח משותף, ואינו נכלל בשטחה של יחידה 1".

3. משכך נפסק, מה טעם ראה לנכון התובע להגיש תובענה נפרדת נוספת?

ובכן, בעתירתו כעת טוען התובע, כי לשכת רישום המקרקעין לא הסתפקה בפסק הדין לצורך רישום זיקת הנאה, אלא דרשה הוראות מפורשות מבית המשפט.

לפיכך עותר התובע למתן צו לרשם המקרקעין; לעתירתו הוא מצרף את פסק הדין, וכן תשריט מודד, המבטא לטענתו את שנקבע בפסק הדין.

4. הנתבע ביקש לדחות את התביעה, משורה של טעמים, דיוניים ומהותיים.

5. בדיון מקדים שהתקיים לפניי ביום 12.2.13 החלטתי, שדומה כי יש למצות תחילה את האפשרות לקבלת פסיקתא מידי כב' השופטת שבח, במסגרתו של ההליך הקודם, אשר תאפשר רישום אצל רשם המקרקעין.

התובע אכן הגיש בקשה למתן פסיקתא. לאחר קבלת תשובות ניתנה ביום 19.5.13 החלטתה של כב' השופטת שבח, בזו הלשון:

"מקובל עלי הפתרון שהועלה ע"י כבוד השופט א. זמיר, למתן פסיקתא בתיק זה, על מנת לחסוך התדיינות נוספת ומיותרת בין בעלי הדין. אלא שהצדדים פתחו בבקשה למתן פסיקתא חזיתות נוספות, אמנם ספיחות, שלא הוכרעו בהתדיינות הראשונה, עת הפסיקתא 'מצלמת' רק את הסעד האופרטיבי שבפסק הדין, שלא תוקן והפך חלוט, מבלי להוסיף ומבלי לגרוע. משכך, לא אוכל לחתום על תרשים המכיל מידות, אף לא אוכל להכריע במחלוקת אם הזכות שניתנה לתובע ראויה להיקרא זיקת הנאה, אם לאו, הגם שיש לכך מענה בהוראות חוק המקרקעין. מצאתי לנכון לנסח בעצמי פסיקתא חדשה, המשקפת לטעמי את הסעד האופרטיבי שנקבע בפסק הדין שניתן על ידי, ועליה חתמתי".

להחלטה זו צורפה הפסיקתא הבאה:

"בשים לב לסעדים שנתבעו ע"י התובע בתביעתו, ובשים לב לסעדים שנפסקו, אני מורה כדלקמן:

1. ניתנת לבעלי הזכויות ביחידה 2 (גוש 7078 חלקה 154 תת חלקה 2) זכות  מעבר לחצר האחורית של הבניין דרך יחידה 1 (גוש 7078 חלקה 154 תת חלקה 1), אם ע"י מתן מפתח ליחידה 1, ואם ע"י גריעת רצועה מיחידה 1 שתשמש כפרוזדור מעבר. זכות המעבר תכנס לתוקפה בהסתיים השכירות ביחידה 1 למסעדת 'ארומה' הסמוכה.
2. השטח הפתוח שבחזית יחידה 1, והמשתרע לאורך חלון הראווה הצפוני של יחידה 2 - אינו נכלל בשטחה של יחידה 1, ומהווה רכוש משותף.
3. התובע רשאי לבקש מרשם המקרקעין לרשום בספרי המקרקעין הערה ברוח הנאמר בפסיקתא".

ביום 9.6.13 דחתה כב' השופטת שבח בקשה לתקן את נוסח הפסיקתא ולהחליף את הביטוי " לאורך חלון הראווה הצפוני" בביטוי " ליד חלון הראווה הצפוני" (ההדגשות שלי).